היסודות ההיסטוריות לחוסן הלאומי

מאת אשר בן-שלמה

מועצת העם, בראשותו של דוד בן-גוריון ז"ל, החליט, בשנת 1948, לקרוא למדינה היהודית בשם "ישראל", למרות הצעות שונות שהונחו על השולחן, כגון: מדינת יהודה, מדינת ציון ומדינת ארץ-ישראל. בן-גוריון השתכנע כי המדינה היהודית העומדת לקום לתחייה זכותה וחובתה לקבל את שמה של הממלכה המאוחדת של עם ישראל בארץ-ישראל, כלומר "ישראל", בהתאם לדברי שאול אל דוד, ככתוב בספר שמואל א פרק כד פסוק כ: וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלֹוךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל. בן-גוריון הבחין בכתבי עת שהוציא לאור את הבחנתו בין היהודי הישן של הגלות ובין היהודי החדש של המדינה שקיבל מחדש את זהותו הלאומית הישראלית. לא בן-גוריון המציא את הזהות הישראלית. הישראליות קיימת מאז תקומתו של העם העברי ביציאת מצריים כאומה עצמאית וריבונית. בספר ויקרא, פרק כד, ספוק י, נמצאת המושג ישראלי גם במשמעותו האזרחית וגם במשמעותו הלאומית, כדלקמן: וַיֵּצֵא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. כידוע לכל בעל השכלה אקדמית במדע המדינה ובמשפט חוקתי, שלושת המרכיבים החיוניים לקיומה של כל מדינה הם: עם, טריטוריה קבועה ושלטון החוק. במשפט החוקתי מבדילים בין מדינה ריבונית, בעלת דמות פוליטית וייצוג בינלאומי, ובין מדינה אוטונומית, חסרת ריבונות. דוגמאות של מדינות ריבוניות: ישראל, ארה"ב, הממלכה המאוחדת. דוגמאות של מדינות אוטונומיות בתוך הפדרציה האמריקאית: קליפורניה, טקסס, פלורידה. האומה העברית הכירה את הריבונות, בשלמותה, רק בתקופת קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת על ידי מלכויות דוד ושלמה. הפילוג בין יהודה וישראל לאחר מלכות שלמה הביא לאובדן הדרגתי של הריבונות הלאומית. לזהות היהודית שנוצרה בממלכת יהודה, לאחר הפילוג בין שתי הממלכות העבריות, נכללו שבטי יהודה ובנימין, בני שבטי ישראל, הכהנים והלויים. בממלכת יהודה הזהות היהודית הייתה גם זהות אזרחית וגם זהות לאומית, אף-על-פי שיהודה וישראל, אפילו לאחר הפילוג, המשיכו לראות זו בזו כשתי חטיבות של אותו לאום, הוא הלאום העברי, כמוזכר בספר מלכים ב פרק ג פסוק ז וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ. מפסוק זה לומדים כי העם היהודי הממלכתי והעם הישראלי הממלכתי היו דמויות פוליטיות נפרדות של הלאום העברי. בלקסיקון של מדע המדינה, מבדילים בין המושג "לאום" ובין המושג "עם". "לאום" הוא כל קבוצה אתנית, כלומר, לכל קבוצה מגובשת על ידי שפה, דת וחוקים משותפים המושתתים במצוא משותף. "עם" הוא גוף האזרחים של המדינה. זו גם ההגדרה בספר ויקרא, פרק כד, פסוק כב, בהשוואה בין מעמד הגר ובין מעמד האזרח: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. בעת העתיקה המושג אזרח היה שווה למשמעות של מושג זה בתורת המשפט החוקתי המודרני, היא משעות של השתייכות לאומית למדינה. בצאת ישראל ממצריים, הלאום העברי גיבש את שלושת המרכיבים הקובעים את קיומה של המדינה: עם, טריטוריה קבועה ושלטון החוק, בנוסף למרכיב הרביעי של המדינה העצמאית הוא הריבונות. הנביא משה הקים שלטון מאורגן, מערכת משפטית וגופים לאכיפת החוק שנתנו לישראל, עוד בזמנו, מעמד של מדינה, ולבני ישראל, מעמד של אזרחים, מתוך ההבנה של רש"י כי ארץ גושן הייתה נחשבת לחלקה של ארץ ישראל, ולפי התיאור בספר יהושע י מא: וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד עַזָּה וְאֵת כָּל אֶרֶץ גֹּשֶׁן וְעַד גִּבְעוֹן. פרקים אלה מהמקרא מביאים אותנו לבניה מחודשת להבנת ההיסטוריה העברית בארץ ישראל העתיקה המחזקת את טענתו של פרופ' עמנואל ענתי לפיו הר כרכום היה הר סיני וכי ארץ גושן הייתה מעולם ניצבת מדרום מערב של ארץ כנען, דבר המסביר את המקור הכנעני של המילה "גושן". למעשה, הבנת זו מצדיקה את הפסקה הראשונה של מגילת העצמאות, לפיה "בארץ ישראל קם העם היהודי", כי ארץ גושן הפכה לחלקה מהטריטוריה הישראלית בתקופת קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת. כל השיקולים ההיסטוריים הללו היו מודעים לבן-גוריון, שהבין כי הדרך היחידה לקשור מחדש את נדחי הלאום העברי למולדתו הייתה לקרוא למדינה היהודית בשם ישראל ולחדש את הזהות הישראלית המקראית כמציאות קיומית בימינו.

* הכותב, עיתונאי במקצועו, שירת בדובר צה"ל, הינו בוגר המגמה למשפט חוקתי של אוניברסיטת מקאנזי בסאו-פאולו, ברזיל, שימש כחבר הוועד הפועל הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית מטעם סיעת האיחוד הלאומי ומנהל את הפורום למשפט חוקתי.